<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק בן אלעזר תנא</h1>
<h2>דף ל:</h2>
גרסינן בפרק אחרון דסדר יומא [ע"ח ע"א] אמר רב עמרם אמר רבה בר בר חנה, שאלו את רבי אליעזר זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך. מאי קא מיבעיא ליה. דאמר רב אידי בר אבין דבר זה הניחו לבית נשיא כדי להתגדר בו. מאי צריך ליטול רשות. או דילמא כיון דזקן ויושב בישיבה אין צריך. עמד רבי יצחק בן (עקולא) [חקולא] על רגליו ואמר אני ראיתי את רבי יוסי בן [זימרא] שזקן ויושב בישיבה הוה ונטל רשות להתיר בכורות. אמר לו רבי אבא לא כך היה המעשה אלא כך היה המעשה. רבי יוסי בן זימרא כהן היה, והכי קא מיבעיא ליה הלכה כרבי מאיר דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. או דילמא הלכה כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. ופשט להו הלכה כרשב"ג. וגרסינן בבכורות פרק עד כמה [ל' ע"ב] ת"ר הבא לקבל דברי חבירו צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חבירים. זקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים שכבר קיבל עליו משעה שישב. אלמא יש חילוק בין תלמיד חכם לזקן ויושב בישיבה.
וגרסינן נמי בפ"א דמסכת תענית [י' ע"ב] איזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הציבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכת כלה. וגרסינן בהלכה אחרונה דואלו קשרים [שבת קי"ד ע"א] א"ר יוחנן איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה. ותו א"ר יוחנן איזהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו ואומר, למאי הילכתא למנותו [פרנס על הציבור]. אי במסכתיה באתריה. אי בכולא תלמודא בריש מתיבתא.
ובירושלמי דתעניות [פ"א ה"ד] אלו הן היחידים אלו שמתמנים פרנסים על הציבור. מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן הוא כדאי, הוא מתפלל ונענה, בתמיה. אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור כדאי הוא מצלייה ונענה. ש"מ דאין בין יחיד ותלמיד אלא בעל מעשים עם תורתו שוהחזק כבר נאמן במעשרות ובפקדונות, מחמת מעשיו מורידין אותו לפני התיבה [להתפלל] על הגשמים ועל צרכי הצבור. [אבל] תלמיד עדיין לא הוחזק אלא בתורה. הכי משמע בירושלמי. והא דאמר רבי יוחנן איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. כלומר תלמיד חכם שהוא מוחזק במעשים טובים, ושואלין אותו בכל מקום ומשיב. אותו ממנין פרנס. אבל בעל מעשים ואינו בקי בכל מקום, או בקי בכל מקום ועדיין לא הוחזק [במעשים טובים], אין ממנין אותו אלא כמו שהוא מפורש בירושלמי.
והא דאמרינן הכא [יומא ע"ח ע"א], דבר זה הניחו לבית נשיא ליטול רשות [ממנו] להתיר בכורות כדי להתגדר בו. משמע דבר זה בלבד. וקשה והלא לכל הדברים היו נותנין רשות, כדאיתא בתחילת סנהדרין [ה' ע"א] בן אחי(ו) בן אחותי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות יתיר. דהוה רבי חייא שקיל רשותא מרבי על רבה בר בר חנה ועל רב. אלמא לכל דבר היו צריכין רשות. וי"ל תלמידיו שלא נסמכו עדיין לסמיכה צריכין רשות. כדמסקינן התם, דמשום מעשה [שהיה] אמרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות [מרבו]. אבל אם נתמנה אינו צריך רשות, מיהו צריך ליטול רשות לבכורות אפילו כשנסמך. מיהו זקן ויושב בישיבה קא מיבעיא ליה אם צריך ליטול רשות כשנעשה ראש ישיבה או אין צריך, וקאמר דצריך.
ובירושלמי פ"א דחגיגה [ה"ח] ובנדרים פרק רבי אליעזר [פ"י ה"ח] ובפ"א דסנהדרין, מהו למנות זקינים לדברים יחידים. נשמעינה מן הדא, רב, מני יתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים. מן דמך [בעא] גבי בריה מומי דבכורות אמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. א"ר יוסי בר בון כולי יהב ליה לדון יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולהתיר מומין שבגלוי. מן דמך, בעא גבי בריה מומין שבסתר, ולא יהב ליה. נמצא מפרש הירושלמי גמרא דידן ללישנא קמא, דמסיק [סנהדרין ה' ע"ב] דהא דאמר ליה רבי חייא לרבי אם רב יתיר בכורות, ואמר ליה אל יתיר משום כבודו דרבה בר בר חנה, אפילו מומין שבגלוי לא הרשהו ללישנא דאמרינן משום הכי לא הרשהו משום דרב בקיא במומי טפי ואתי למישרי מום דלא ידעי אינשי, ואמרי כי האי גוונא שרי רב, ואתו למישרי מום עובר. היינו דלא הרשהו על מומין שבסתר. פירוש מומין שהן סתורין מפני אדם ואין בקיאין בהן. לכך אף בנו לא הרשהו לרב מפני רוב בקיאותו דרב.
ותימה דקא מיבעיא ליה הכא הלכה כרבי מאיר, דאמר התם בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"ב], החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. והא בין רבה בין רבי נחמן לא סבירא להו דרבי מאיר, דרבה פסק כרבי דאמר אפילו עשרה בני ביתו אין נאמנין, ורב נחמן אמר הלכה כרשב"ג. וסתם התלמוד פסק הלכה כרשב"ג. ותו, לא סבירא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. וי"ל משום פלוגתא בברייתא. ובעזר השם על סדר שמעון נבאר בו היטב. ובסדר יומא הלכה ראשונה דטרף בקלפי [יומא ל"ט ע"ב] א"ר יצחק בן טבלא למה נקרא שמו לבנון, שמלבן עונותיהן של ישראל. ורבי יצחק נפחא אכתוב על סדר נו"ן.
<h2>דף לד.</h2>
גרסינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ט ע"ב], אבין ציפוראה גרר ספסלא לעילא מן רבי יצחק בן אלעזר בעיליתא דשישא אמר ליה אי כי שתיקי לך כדשתיקו ליה חבריה לרבי יהודה ברבי אילעא נפיק מיניה חורבא, גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא [דעלמא] וכו'.
וריב"א הלוי נסתפק אם בשאר דברים שייך למימר הלכה כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין או לא. כההיא דמוכרי כסות דמייתי (תנא) [רבה]. משום דקשיא ליה ההוא דשלהי פ"ח [שרצים] [שבת ק"י ע"ב] דגרסינן ליורקנא תרי בשיכרא ומיעקר, דפרכינן ומי מותר והא תניא מנין לסירוס באדם שהוא אסור וכו', עד הני מילי היכא דקא מכוין הכא ממילא הוא, דאמר רבי יוחנן הרוצה לסרס תרנגול יטול כרבלתו ויסתרס מאיליו. ותו פרכינן והא רב אשי אמר [רמות] רוחא הוא דנקטא ליה וכו', עד דמוקי לה בזקינה ובעקרה. ולא קא מסיק אע"ג דמיעקר שרי כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. הילכך מספקא ליה.
ולי הסודר בעזר השם פשיטא לי דבכל מקום הלכה כרבי שמעון בין בשבת בין בבכור בין בכלאים ובין בנזיר, וכן בהנאה הבאה לאדם בעל כרחו. [משום] דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, כדאמרינן בכמה דוכתי [שבת מ"ו ע"א, פ"א ע"ב]. בבכור שאחזו דם פסיק שמואל [בכורות ל"ד ע"א] הלכה כרבי שמעון דברייתא אע"פ שעושה בו מום ונשחט על אותו מום. כלאים נמי משמע דהלכה [כרבי שמעון] דהא סתם לן תנא כותיה [כלאים פ"ט מ"ה]. ואביי דאמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו מותר היכא דאפשר ולא קאמכוין סייעתיה מהכא [פסחים כ"ו ע"ב], ותיובתיה דרבא דאסר ללישנא קמא. [וגבי נזיר] נמי קיימא לן כרבי שמעון, דגרסינן בשלהי פרק המוציא יין [שבת פ"א ע"ב] א"ר [יוחנן] אסור לקנח בצרור בשבת, ומוקי לה רב אושעיא דלא מיבעיא בחול דאסיר או משום סכנה דכרכשתא או משום [כשפים] דהא אפשר בצרור. אבל בשבת דאיכא איסור טילטול וכו'. ורבי אבא מתני ליה משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ומי אמר רבי יוחנן אסור משום דדבר שאין מתכוין אסור, והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק משום דממש מעביר [שיער] בידים. ומשני אלא מחוורתא כדרב אושעיא. ולא קא משני בשבת סבירא ליה כרבי שמעון אבל בעלמא לא ס"ל כותיה. אלא [ודאי] בכל דוכתי סבר ליה רבי יוחנן כרבי שמעון.
ונראה לי לפי עניות דעתי דהיינו טעמא יורקנא דאסור אפילו לרבי שמעון, דכל היכא דשמעינן ליה לרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר דהיינו בשעה שעושה את הצריך לו המלאכה נעשת עמה, והוא לא למלאכה נתכוין. כגון הילוך על גבי עשבים בשבת הוא צריך לדרכו. ואם כדרכו הולך, ולא לתלוש נתכוין. וכן גרירת כסא וספסל ומיטה, למקומו הוא צריך ולא לחריץ כוונתו. וכלאים נמי למוכרו מתכוין וצריך, ולא ללבישה. וכן כשתופר הכלאים אין כונתו אלא למלאכתו, ועם מלאכתו צריך ללובשו. וכן בכור כשמקיזו, ואם מקום המכה יעשה מום לא כיון. וכן כשנזיר חופף צריך לנקות ראשו מזיעה וליכלוך, שערות להשיר אין כונתו. וכי דייקת בהו בכל מקום בהדי הדדי קא אתו, ודעתו נעשית ודאי לצורכו. ואע"פ שהוא לובש את הכלאים, ספק אם ימכור כיון שאינו מתכוין להנאה וההנאה אינה מזומנת, ודרך המוכרין להראות מידת הלבוש. הילכך מותר. אבל רפואת יורקנאה, דמעיקר העיקור הוא מיד והרפואה אינה מיד אלא לאחר כן.
ועוד כל מה שרבי שמעון מתיר מפני שההיתר שהוא מתכוין לו ודאי נעשה. ואם דבר אחר של איסור נעשה עמו, מלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל במקום שההיתר ספק אם יועיל, והאיסור בבירור יעשה, כי האי גונא לא שרא רבי שמעון. דהא מסקינן התם [שבת ק"י ע"ב], אמר מר תרי בשיכרא ומיעקר. ואי לא ליעביד הכי כמה מיני רפואה. נמצא דתרי בשיכרא ודאי מיעקר, והרפואה ספיקא, דלפעמים אין אותה רפואה מועלת אלא רפואה אחרת, כגון מוניני דקמצי. דרב אחא בר יוסף חש ביורקנא ועבד הא דמוניני. וכדמסיק רבי יוחנן מחמם מיורקנא בסדינו ואיתסי. דכל רפואה שהיא ספיקא אין לעבור עבירה בשביל ספיקתה, אם לא שברור מועלת.
כדאיתא בסדר יומא פרק הוציאו לו [מ"ט ע"א] אריב"ל לי התיר רבי חנינא לשתות שחליים בשבת. לשתות פשיטא, דתנן כל המשקין שותה אדם לרפואה. אלא לשחוק ולשתות שחלים בשבת. היכי דמי אי דאיכא סכנתא פשיטא דשרי. ואי ליכא סכנתא אסור. לעולם דאיכא סכנתא והכי קא מיבעיא ליה מי מסי דניחיל עליה שבתא, או דילמא לא מסי ולא נחיל עליה שבתא. אלמא לחלל על שחיקתן דהוא ודאי, והרפואה אינה ברורה (הילכך) אין מחללין. הכא נמי כיון דדילמא לא מסי, אין ספק רפואה מוציא מידי ודאי העבירה.
ושחלים רגילין בחול ודאי לשחוק. וי"ל שמרפא קצת להשקיט, אבל אינה בחונה ממש לרפואה גמורה במקום סכנה. דאי הוה אמרינן שפעמים הרפואה מצלת את המסוכן הוה לן למימר ספק נפשות להקל. כדאיתא בפרק אחרון דסדר יומא [פ"ד ע"א] דמודים חכמים לרבי מתיא בן חרש דהחושש בפיו מטילין לו סם בשבת. פירוש לשחוק הסם או להביאו דרך רשות הרבים. ומסיק מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ופליגי עלה רבנן בהקזת דם לסרונכי בשבת. ומי שנשכו כלב שוטה שאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואפילו בחול מפני שאין באלו משום רפואה. ור' מתיא בן חרש מתיר, ובמאי פליגי. אלא ש"מ דר' מתיא בן חרש סבר [שהוא] משקיט הכאב ופעמים הרפואה גמורה לרפאות. ורבנן סברי אע"פ שמשקיט אין מצלת, הילכך אין מחללין [שבת] ואין מאכילין לחולה נמי מחצר כבד שלו מפני שאסור משום טומאה ונבילה.
ועוד יורקנא דהכא, כיון דאיכא כמה שאר רפואות, למה יתרפא ברפואות איסור. מיהו אם היתה הרפואה בחונה ויורקנא סכנתא דנפשות, אע"ג דמיעקר אי ליכא קמיה רפואה אחרת יתרפא. דמוטב לו בעיקור וקיום נפש דאיכא מיהא חדא ולא ימות דאיכא תרתי. והתורה חסה על ממון של ישראל וכל שכן על גופן.
<h2>דף לה.</h2>
גרסינן בפרק אחרון דסדר יומא [ע"ח ע"א] אמר רב עמרם אמר רבה בר בר חנה, שאלו את רבי אליעזר זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך. מאי קא מיבעיא ליה. דאמר רב אידי בר אבין דבר זה הניחו לבית נשיא כדי להתגדר בו. מאי צריך ליטול רשות. או דילמא כיון דזקן ויושב בישיבה אין צריך. עמד רבי יצחק בן (עקולא) [חקולא] על רגליו ואמר אני ראיתי את רבי יוסי בן [זימרא] שזקן ויושב בישיבה הוה ונטל רשות להתיר בכורות. אמר לו רבי אבא לא כך היה המעשה אלא כך היה המעשה. רבי יוסי בן זימרא כהן היה, והכי קא מיבעיא ליה הלכה כרבי מאיר דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. או דילמא הלכה כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. ופשט להו הלכה כרשב"ג. וגרסינן בבכורות פרק עד כמה [ל' ע"ב] ת"ר הבא לקבל דברי חבירו צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חבירים. זקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים שכבר קיבל עליו משעה שישב. אלמא יש חילוק בין תלמיד חכם לזקן ויושב בישיבה.
וגרסינן נמי בפ"א דמסכת תענית [י' ע"ב] איזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הציבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בתלמודו ואומר ואפילו במסכת כלה. וגרסינן בהלכה אחרונה דואלו קשרים [שבת קי"ד ע"א] א"ר יוחנן איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה. ותו א"ר יוחנן איזהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו ואומר, למאי הילכתא למנותו [פרנס על הציבור]. אי במסכתיה באתריה. אי בכולא תלמודא בריש מתיבתא.
ובירושלמי דתעניות [פ"א ה"ד] אלו הן היחידים אלו שמתמנים פרנסים על הציבור. מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן הוא כדאי, הוא מתפלל ונענה, בתמיה. אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור כדאי הוא מצלייה ונענה. ש"מ דאין בין יחיד ותלמיד אלא בעל מעשים עם תורתו שוהחזק כבר נאמן במעשרות ובפקדונות, מחמת מעשיו מורידין אותו לפני התיבה [להתפלל] על הגשמים ועל צרכי הצבור. [אבל] תלמיד עדיין לא הוחזק אלא בתורה. הכי משמע בירושלמי. והא דאמר רבי יוחנן איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. כלומר תלמיד חכם שהוא מוחזק במעשים טובים, ושואלין אותו בכל מקום ומשיב. אותו ממנין פרנס. אבל בעל מעשים ואינו בקי בכל מקום, או בקי בכל מקום ועדיין לא הוחזק [במעשים טובים], אין ממנין אותו אלא כמו שהוא מפורש בירושלמי.
והא דאמרינן הכא [יומא ע"ח ע"א], דבר זה הניחו לבית נשיא ליטול רשות [ממנו] להתיר בכורות כדי להתגדר בו. משמע דבר זה בלבד. וקשה והלא לכל הדברים היו נותנין רשות, כדאיתא בתחילת סנהדרין [ה' ע"א] בן אחי(ו) בן אחותי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות יתיר. דהוה רבי חייא שקיל רשותא מרבי על רבה בר בר חנה ועל רב. אלמא לכל דבר היו צריכין רשות. וי"ל תלמידיו שלא נסמכו עדיין לסמיכה צריכין רשות. כדמסקינן התם, דמשום מעשה [שהיה] אמרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות [מרבו]. אבל אם נתמנה אינו צריך רשות, מיהו צריך ליטול רשות לבכורות אפילו כשנסמך. מיהו זקן ויושב בישיבה קא מיבעיא ליה אם צריך ליטול רשות כשנעשה ראש ישיבה או אין צריך, וקאמר דצריך.
ובירושלמי פ"א דחגיגה [ה"ח] ובנדרים פרק רבי אליעזר [פ"י ה"ח] ובפ"א דסנהדרין, מהו למנות זקינים לדברים יחידים. נשמעינה מן הדא, רב, מני יתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים. מן דמך [בעא] גבי בריה מומי דבכורות אמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. א"ר יוסי בר בון כולי יהב ליה לדון יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולהתיר מומין שבגלוי. מן דמך, בעא גבי בריה מומין שבסתר, ולא יהב ליה. נמצא מפרש הירושלמי גמרא דידן ללישנא קמא, דמסיק [סנהדרין ה' ע"ב] דהא דאמר ליה רבי חייא לרבי אם רב יתיר בכורות, ואמר ליה אל יתיר משום כבודו דרבה בר בר חנה, אפילו מומין שבגלוי לא הרשהו ללישנא דאמרינן משום הכי לא הרשהו משום דרב בקיא במומי טפי ואתי למישרי מום דלא ידעי אינשי, ואמרי כי האי גוונא שרי רב, ואתו למישרי מום עובר. היינו דלא הרשהו על מומין שבסתר. פירוש מומין שהן סתורין מפני אדם ואין בקיאין בהן. לכך אף בנו לא הרשהו לרב מפני רוב בקיאותו דרב.
ותימה דקא מיבעיא ליה הכא הלכה כרבי מאיר, דאמר התם בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א], החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. והא בין רבה בין רבי נחמן לא סבירא להו דרבי מאיר, דרבה פסק כרבי דאמר אפילו עשרה בני ביתו אין נאמנין, ורב נחמן אמר הלכה כרשב"ג. וסתם התלמוד פסק הלכה כרשב"ג. ותו, לא סבירא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. וי"ל משום פלוגתא בברייתא. ובעזר השם על סדר שמעון נבאר בו היטב. ובסדר יומא הלכה ראשונה דטרף בקלפי [יומא ל"ט ע"ב] א"ר יצחק בן טבלא למה נקרא שמו לבנון, שמלבן עונותיהן של ישראל. ורבי יצחק נפחא אכתוב על סדר נו"ן.
